הביא עדים שהיה דר בחצר זו שלש שנים או ששכרה שלש שנים הרי זו חזקה, טען בעל החצר ואמר שמא לא שכן בה ביום ובלילה או שמא אלו שהשכירו להם לא שכנו בה ביום ובלילה הרי זו טענה, אומרים למחזיק או תביא עדים ששנים אלו גמורות ביום ובלילה או הסתלק, אפי׳ באו עדים ואמרו לנו השכיר, ואנו דרנו בה ביום ובלילה וטען בעל החצר ואמר יביאו עדים שדרו בה ביום ובלילה, צריכין אלו השוכרין להביא ראיה שדרו בה תמיד, שזה הדבר תלוי בהן ואין תלוי בטענת המחזיק כדי שיעידו לו.
השגת הראב״ד. אפילו באו עדים וכו׳ עד כדי שיעידו לו. א״א ונתננו לו השכר עכ״ל.
המ״מ כתב דהרמב״ם מפרש דהא דאמר מר זוטרא אי טעין ואמר קאי אתירוצא דרבא דאפי׳ אם נקיטי אגר ביתא מ״מ אם טען המערער ליתו תרי סהדי טענתו טענה, והביא דברי הרמב״ם פט״ו מהל׳ עדות הל׳ ה׳ שהם כדברי הראב״ד וכמבואר להדיא בסוגיא, שכתב שם אבל השוכר אם לקח השכירות בידו ואמר כל מי שתתקיים שדה זו בידו יטול הרי זה מעיד, ואם כבר נתן השכירות לבעל השדה אינו מעיד, כיון שאם תצא השדה למערער חייב ליתן לו שכר כל השנים שישב בה, וכתב בזה המ״מ דכאן דבריו הם בשהשכר בידו, ואעפ״כ אם טען המערער שיבואו עדים שדרו בה השוכרים יום ולילה טענתו טענה מפני שזה הדבר תלוי בשוכרים עצמן ולפיכך אינן נאמנין, ולא ביאר המ״מ דלמה לא כתב הרמב״ם בהל׳ עדות דאם טען המערער אפי׳ כשהשכר ביד השוכר טענתו טענה.
ונראה לפי״מ שכתב הקצוה״ח בסי׳ קכ״א ס״ט גבי דין שליח נעשה עד דאיתא שם שאם אין השליח צריך לישבע כגון שראה המשלח שעשה שליחותו אינו נוגע בעדות והקשה הקצוה״ח לפימש״כ הר״ן בהכותב גבי ההוא בקרא דטעין המלוה מחיים תפסתיה, ובקרא אמר לאחר מיתה דנאמן המלוה במיגו, וכתב שם הר״נ וכ״ת ואמאי לא אצרכיה שבועה משום בקרא דהוי ע״א, י״ל כיון שלפי דבריו שאומר לאחר מיתה תפסיה הוא חייב לשלם ליתומים הו״ל בעל דבר, וא״כ ה״נ כיון דהשליח צריך לשלם, דהו״ל ליקח השטר, וא״כ הו״ל בע״ד, ואפשר דהטור ושו״ע מיירי באופן שאין השליח צריך לשלם, וכגון דלא הזכיר לו השטר, מיהו בעיקר ד׳ הר״נ שכתב גבי בקרא דכיון שלפי דבריו שאומר לאחר מיתה תפסיה חייב לשלם הו״ל בע״ד, מה בכך דהו״ל בע״ד השתא, הא אלו טעין מחיים תפסיה לא הי׳ צריך לשלם, וא״כ אדרבא לחובתו הוא מעיד ומאי הנאת ממון יש בזו, ונראה מזה דס״ל להר״נ דכיון דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול בין לזכות בין לחובה ודוקא על עצמו הוא דנאמן לחוב ומשום דאדם נאמן על עצמו אפי׳ כל הפסולים על עצמן ולא על אחרים עכ״ל.
ולפי״ז יש לומר דהנ״מ בין הא דפ׳ זה שהשוכרים מעידים שהם דרו בבית וע״פ דירתן הוחזק הבית להמחזיק, ובין הא דפ׳ ט״ו מהל׳ עדות דלא מיירי שהשוכר מעיד שע״פ דירתו הוחזקה השדה להמחזיק, ואין הב״ד דנין בענין דירתו כלל, והשוכר מעיד רק שהוא יודע שהמחזיק קנה השדה ואינו מבואר איך יודע, ויש לפרש שהי׳ בשעה שקנה המחזיק את השדה מהמערער, ומה דההלכה הוא על שוכר מעיד היינו שב״ד יודעין שהוא שוכר וכיון דעכ״פ הב״ד יודעין שהוא שוכר וישב בהשדה א״כ הוא נוגע בדבר דאם יזכה המערער יתבע ממנו דמי דירה בעד כל השנים, לכן אם לקח השכירות בידו ואמר כל מה שתתקיים שדה זו בידו יטול הרי זה מעיד, ואף דעכ״פ כל זמן שלא נתברר של מי הם הדמים עוד יש לו להשוכר זכות בהדמים דהא אם יאבדו הדמים אצל ב״ד צריך הוא לשלם דמים אחרים, מ״מ לא מיקרי נוגע בדבר דהא אין לו נ״מ מי יזכה ומי שיזכה יטול הדמים, אבל כל זה אם אנו דנין מדין נוגע, אבל אם אנו דנין מדין בע״ד א״כ הרי השוכר הוא בע״ד של המחזיק ושל המערער, דהוא צריך לידע למי הוא חייב המעות, ולכן זהו הנ״מ בין הלכה שבפ׳ זה ובין ההלכה שבהל׳ עדות דבפ׳ זה הא מיירי להדיא שהשוכרים באו להעיד שהם דרו בהבית, וא״כ הרי השכר דירה נכנס בדין של הבית ולמי ששייך הבית לזה שייך השכר דירה וא״כ הרי השוכרים הם בע״ד של המערער והמחזיק, ולכן לא מהני מה שיחזיקו השכר דירה ויאמרו שלמי שיזכה בהבית יתנו לו השכר דירה, דעכ״פ עכשיו הם הבע״ד בדין זה ובע״ד פסול להעיד, אבל בהל׳ עדות אף שהב״ד יודעים שהוא שוכר, אבל אין הב״ד דנין עכשיו על דבר השכר דירה ואינם צריכין להזדקק לדין זה, שבין המערער בין המחזיק אינם טוענים עם השוכר ואינם מזכירים זה שהוא שוכר, ולכן כיון שעכ״פ הב״ד יודעים שהוא שוכר אינן צריכים לראות רק שלא יהיו נוגעים בדבר, ולכן אם מחזיק השכירות בידו מעיד.

אכלה האב שנה והבן שתים, האב שתים והבן שנה האב שנה והבן שנה, והלוקח מן הבן שנה הרי זו חזקה והוא שלקח בשטר.
אכלה האב שנה, כתב המ״מ ברייתא שם, ופי׳ הבן המחזיק בין שהוא קטן בין שהוא גדול הדין שוה לדעת רבינו ואע״פ שהוא סבור שאין חזקת הקטן חזקה כנזכר פ׳ י״ג, בדין זה שהאב התחיל להחזיק הרי זו חזקה, שהרי בטענת האב הוא בא, זה נראה בדעתו מפני שסתם כאן ולא חלק בין קטן לגדול ושם פ׳ י״ג אבאר בזה עכ״ל, ובהלכה ח׳ כתב הרמב״ם אכלה בפני האב שהיה בעל השדה שנה ובפני בנו שתים או בפני האב שתים ובפני בנו שנה ובפני לוקח מן הבן שנה, הרי זו חזקה, כתב על זה המ״מ ופירוש בשהבן הזה הוא גדול, אבל אם הוא קטן אין מחזיקין בנכסיו, ואע״פ שהתחיל להחזיק בחיי אביו כמו שאבאר פ׳ י״ד עכ״ל, והקשה ע״ז הלח״מ דבהל׳ ז׳ הוכיח המ״מ מדלא חילק הרמב״ם בין שהבן גדול בין שהבן קטן, דגם אם הבן קטן מהני חזקתו כיון שהתחיל להחזיק בחיי אביו, וא״כ אותה ההוכחה גם בהל׳ ח׳ מדלא חילק הרמב״ם, וכתב דשם מוכח בפ׳ י״ד הל׳ ח׳ מהסוגיא דרבה בר שרשום דאינו יכול לטעון לקוחה על נכסי הקטן, אף שהחזיק בחיי האב דהא טען משכונא היא מאביהם, ולדעתי אין ראיה משם לדין זה, דהא לא הוזכר שם בד׳ הרמב״ם שהחזיק בחיי אביהם כמו שמבואר בלשונו שכתב, מי שהחזיק בנכסי קטן שנים רבות וטען ואמר משכונא הן בידי ויש לי חובה עליהן, ואף דלפי טענתו שמשכונא הם בידו ע״כ הוא מחיי אביהם, אבל אין ראיה שבחיי אביהם החזיק בהם בשימוש של חזקה, ויש לדייק שם מלשון הרמב״ם להיפוך שכתב שם בהל׳ ז׳ אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי׳ הגדיל, כיצד אכלה בפניו כשהוא קטן שנה אחת ושתים אחר שהגדיל וכו׳ ולמה לא כתב שהתחיל להחזיק בחיי האב, איברא שהלח״מ הוכיח עוד דמפורש כן בכתובות דף י״ז דאמר שם בשלמא גבי אביו משכחת לה כגון שאכלה שתים בחיי האב ואחת בחיי בנו, אבל על הוכחת המ״מ מדלא כתב הרמב״ם כן מפורש גבי אכלה האב שנה והבן שתים לחלק בין קטן לגדול יש להקשות למה לא חילק גבי אכלה אחת בחיי אביו, ושתים בחיי הבן בין קטן לגדול, דאף דמפורש כן בגמ׳ הי׳ לו לחלק בהלכה.
לכן נראה דאף דקשה לחלוק על המ״מ בכונת דעת הרמב״ם, אבל הוכחתו מדלא חילק הרמב״ם בין קטן לגדול אינה הוכחה דבעיקר דין חזקת קטן הלא כתב הלכה מפורשת בפ׳ י״ג הל׳ ב׳, וכן חרש שוטה וקטן אין אכילתן ראיה מפני שאין להם טענה כדי שתעמוד הקרקע בידן, ולכן אין הרמב״ם צריך לפרש ולחלק בין בן גדול לבן קטן כיון שכבר כתב דקטן אין אכילתו ראיה שאין לו טענה, וטעמו של המ״מ דכיון שכבר התחיל האב להחזיק לכן גם הבן הקטן יוכל להחזיק, זה תלוי במחלוקת הרמב״ם והראב״ד בפ׳ א׳ הל׳ ז׳ בדין אמר לי אבא, דלדעת הרמב״ם בטוען ע״פ טענת האב שהנתבע חייב לו לא הוי טענת ברי ואפי׳ משבועת היסת פטור. והראב״ד סובר דבא בטענת אביו הוי טענת ברי לראב״י וכתב שהרי״ף פוסק כראב״י, עכ״פ להרמב״ם מה שאביו החזיק קודם ואמר שמכרו לו אין זה טענה להבן, ושייך גם בזה לומר שאם הבן קטן אין טענתו טענה ולא מהני חזקתו.
ומבואר עכשיו דזה ודאי דאם החזיק שנה בחיי האב ושנה בחיי הבן והבן קטן דלא הוי חזקה דלא שייך טענה על הבן שהוא קטן למה לא מחית, וכמו שכתב הרמב״ם בפי״א הל׳ ב׳ שטוענין להמערער אם אמת הדבר שלא מכרת ולא נתת למה הי׳ זה משתמש שנה אחר שנה וכו׳ הואיל ולא מחית אתה הפסדת על עצמך, והרמב״ם אינו צריך לפרש ולחלק דלא שייך דין חזקה בקטן בין שהקטן הוא המחזיק בין שהחזיקו בנכסיו ואפי׳ אם הותחלה החזקה בחיי האב אינה חזקה.